למי שחזר או חוזר לארץ בגלל או לא בגלל הקורונה

ברגע שהגלגלים של המטוס נחתו בדלהי התרגשתי כמו ילדה קטנה. הודו היה חלום של שנים בלי לדעת למה וברגע שהגעתי הרגשתי שחזרתי הביתה. טיילתי הרבה בעולם אבל עוד לא הגעתי למדינה שלימד אותי כל כך הרבה שיעורים ושינה את החיים שלי בזמן כל כך קצר. השיעורים הראשונים שהודו לימד אותי:

  • להתחבר לטבע ולחזור להיות ילדה שצוחקת מלקפוץ בבוץ.

  • להתחבר לעצמי ולהבין שכל מה שאני מחפשת בחוץ כבר קיים בפנים – אושר, שקט, חיבור, אהבה.

  • להפסיק להיות במרדף ופשוט להיות ברגע.

אחרי חודשיים מדהימים בהימאליה בעיקר בעמק פרוואטי, מנאלי וושישט, כרטיס טיסה חזור שהוזמן מראש הביא אותי חזרה לארץ. אחרי שעבר ההתרגשות הראשונית של לראות את המשפחה וחברים, מצאתי את עצמי אבודה, מרגישה לא קשורה, לא רגועה וכל רגע רק מתגעגעת להודו – לטבע, לפשטות, וגם לדברים שלא חשבתי שאתגעגע אליהם לעולם כמו השמיכות בגסט שלא מכבסים לעולם, המקלחות דלי, הנסיעות הארוכות ומשוגעות (נסעתי לבד בלוקאלים ממנאלי ללה וחזרה למנאלי). הלב והנשמה רק צעקו לחזור להודו ואף אחד לא הצליח להבין למה אני כל כך אוהבת את הודו ומה יש שם שאין לי בארץ. איך מסבירים למי שלא היה שם מה זה הקסם של מאמא אינדיה?

"לא היה שום היגיון לחזור להודו אחרי טיול ארוך ובלי כמעט כסף אבל לא יכולתי לעצום עיניים למה שחוויתי ולחזור למרדף ולחיים של לפני. הייתי חייבת לחזור לשם, לא ראיתי דרך אחרת. אחרי פחות מ3 חודשים שהייתי בארץ – עם הרבה פחד אבל עוד יותר התרגשות, ובלי לדעת מה יהיה חוץ מזה שאני הכי הולכת עם הלב שיש, עליתי על מטוס לדלהי, הפעם בלי כרטיס חזרה לארץ."

אני כותבת עכשיו את הפוסט הזה מבידוד בארץ אחרי סיבוב שני בהודו שנמשך 5 חודשים. כמו הרבה מטיילים, גם אני חזרתי מוקדם מהמתוכנן בגלל הקורונה. אבל בניגוד לפעם שעבר שחזרתי שכל מה שהיה בראש שלי היה לחזור לקסם של מאמא אינדיה, הפעם זה שונה. הפעם הרגשתי מוכנה רגשית לחזור והמחשבה לחזור הביתה ריגשה אותי. עם כל האהבה הגדולה שלי להודו, הבנתי שאם סוגרים את השמיים, אין מקום שאני רוצה להיות בו מאשר בארץ ובבית עם המשפחה שלי.

פחד לקבל קורונה זה לא מה שהחזיר אותי לארץ. הייתי מספיק פעמים חולה בהודו ולבד בבתי חולים ציבוריים במקומות נידחים שלא מדברים אנגלית. תמיד איכשהו הסתדרתי וזה לא מה שהפחיד אותי. אבל זה כן גרם לי לעצור שניה ולחשוב – אם במצב שגרה לא נעים (בלשון המעטה) לחוות שם בית חולים, מה יהיה אם הקורונה תתפשט? אני לא אומרת בארץ המצב יהיה יותר טוב ויידעו להתמודד עם מה שיהיה אבל לפחות פה אני יכולה להיות רגועה שאם יקרה לי משהו, יש לי את המשפחה, אני מדברת את השפה, ולבתי חולים כאן יש רמת ניקיון וסטריליות.

אז איך עוברים מחופשיות מוחלטת של הודו לבידוד והסגר בבית? 

אם לא חוזרים מוכנים לזה זה עלול להיות מאתגר וקשה. החדשות הטובות הן שהכל תלוי איך מסתכלים על זה. אני אישית בוחרת לראות את השבועיים האלה כמתנה – לחזור מהטיול, להיות עם עצמי, לעשות אינטגרציה ולעכל את הכל. אני פותחת את הבוקר עם תרגילי נשימה וחיוך. מנצלת את הזמן לחזור לסנטר שלי ולעשות את מה שאני אוהבת. מודה על כל מה שחוויתי, כל השיעורים ועל זה שחזרתי בשלום למשפחה שלי בארץ. קוראת ספרים ועושה מדיטציה. כותבת המון ומעכלת את המסע. שמה מוזיקה הודית בחדר ורוקדת כמו ילדה שלא אכפת לה מכלום. הידיעה שהודו תמיד תהיה שם ואפשר לחזור אליה מרגיעה אותי ואין לי ספק שאני ומאמא אינדיה ניפגש עוד הרבה.

נ.ב. אני מרגישה שחזרתי עם הרבה שקט נפשי ואנרגיה חיובית ובא לי לחלוק אותה. אני יודעת איך זה לחזור מהודו מתוך רצון וגם מחוסר ברירה שלא מוכנים לזה וכלי חשוב שעוזרת לי המון וברגעי משבר זה הכרת תודה וחשיבה חיובית. כל בוקר שאני מתעוררת אני כותבת ואומרת 3 דברים שאני מודה עליהם שיש לי בחיים וכל לילה לפני שאני הולכת לישון אני כותבת ואומרת 3 דברים טובים שקרו לי היום – ממליצה לנסות גם!

רשמו ושתפו בתגובות מה האתגר הכי גדול שלך בלחזור לארץ כדי שאוכל לעזור עם טיפים וכלים יותר מדויקים! מי שצריך לדבר, לפרוק או סתם שיחת עידוד קצרה, תרגישו חופשי לפנות אלי גם ואשמח לעזור. אנחנו פה ביחד, נעבור את התקופה הזו ביחד ורק נצא ממנו מחוזקים!

הרבה בריאות, אהבה חינם וחיבוקים וירטואלים. ובפעם הראשונה בהרבה זמן – שבת שלום מישראל ❤️

סל קניות

התחבר

Create an Account